בדצמבר 2012, גרו להם שלושה בחורים צעירים בדירה קטנה וקלסטרופובית בסן פרנסיסקו ועבדו על הסטארט אפ שלהם. הם אמנם הצליחו להשיג 170,000$ ממשקיע לטובת הפרוייקט – תכנון עמודי קליטה סלולרית זולים – אך זה נכשל. נשארו להם כעת 70,000$ והם החליטו לנסות כיווני פיתוח אחרים עד שהקופה תתרוקן. אבל איך ישרדו על הסכום הזה מספיק זמן? מכיוון שעבדו מסביב לשעון וללא הפסקה, חיי חברה כבר לא היו להם ואחרי בחינה נוספת של התקציב, הם גילו בעיה גדולה נוספת: הוצאות המזון.
החבורה חיה בעיקר על מזון קפוא ונודלס, ונטלה תוספי מזון שונים על מנת להדוף את נזקי הדלות התזונתית – אך הוצאות המזון נשארו גבוהות. רוב ריינהרט, אחד היזמים, החל להתרעם מהעובדה שהיה עליו לבזבז כל כך הרבה זמן וכסף כדי לאכול. “האוכל היה נטל עצום”, הוא מספר. “כל הזמן והטרחה…היה לנו מטבח קטן מאוד ובלי מדיח כלים”. הוא ניסה דיאטת ג’אנק פוד זולה מאוד שעלתה לו בין דולר בודד לחמישה, אבל אחרי שבוע הוא אמר שזה הספיק לו, והוסיף: “הרגשתי שבסוף זה יהרוג אותי”. הוא ניסה גם דיאטה שאז הייתה להיט חזק – דיאטת כרוב – זולה וכביכול בריאה. גם זה לא הצליח מי יודע מה. “זה לא השביע אותי כלל, כמעט גוועתי ברעב” הוא אמר.
תמונה: atelierpompadour, Flickr
ריינהרט (25), למד הנדסת חשמל במכון הטכנולוגי של ג’ורג’יה, ובהדרגה החל לראות באוכל בעיה הנדסית של ממש. “למעשה, אתה צריך בסך הכל חומצות אמינו ושומנים, לא את החלב עצמו” הוא מכריז. פירות וירקות מעניקים לנו ויטמינים ומינרלים חיוניים, אבל מלבד זאת “הם בעיקר מים”. ככל שצלל עמוק יותר לעולם המזון, החל להבין שאוכל כפי שאנו מכירים אותו הוא דרך לא יעילה להשיג את מה שאנו צריכים כדי לשרוד. “כל מערכת התזונה שלנו מורכבת, יקרה ועדינה מדי” הוא מספר.
מה אם הוא היה מחליט לגשת ישירות לרכיבים הספציפיים של המזון? ריינהרט לקח הפסקה מעולם פיתוח התוכנה והחל להתעמק בספרי ביו-כימיה תזונתית ואתרים ממשלתיים העוסקים ברגולציות מזון וחקלאות. לאחר מחקר לא קטן, הוא הצליח לבנות רשימה הכוללת את 35 הרכיבים החיוניים ביותר להישרדות. מאז, במקום לקפוץ לחנות המכולת הקרובה, החל ריינהרט להזמין את הרכיבים מהאינטרנט – בעיקר בצורה של גלולות או אבקה – ושם הכל בבלנדר עם קצת מים. התוצאה הייתה מין תרחיף כימיקלים, לא מעורר תיאבון במיוחד, שהזכיר לימונדה סמיכה מאוד. “מאותו רגע, התחלתי לחיות על זה.” הוא אמר. ריינהרט קרא לשיקוי המוזר בשם המוזר גם כן “סוילנט” (Soylent). הוא טוען שבחר את השם בעקבות סרט מ-1973 בשם “סוילנט גרין”.
השותפים של ריינהרט היו סקפטיים בהתחלה. “זה פשוט מוזר מידי” אמר לו אז אחד מהם. בינתיים קניות האוכל המשיכו כרגיל. עבר חודש וריינהרט פרסם את תוצאות הניסוי בבלוג עם הכותרת “איך הפסקתי לאכול אוכל”. “זה מעדן” הוא משבח, “אני מרגיש שהרגע אכלתי את ארוחת הבוקר הטעימה ביותר שאזכה לאכול בחיי.” שתיית “סוילנט” חסכה לו זמן וכסף רב: הוצאות המזון צנחו מ-470$ ל-50$ בחודש. בנוגע לתחושה הפיזית, הוא כותב בבלוג, “אני מרגיש כמו מיליון דולר. רזיתי, השיניים שלי לבנות יותר, השיער צפוף יותר ואפילו נעלמו לי הקשקשים.” הוא מסכם ואומר, “לא אכלתי ביס אחד ממזון רגיל כבר 30 יום וזה שינה לי את החיים.” תוך שבועות ספורים הפוסט שלו כבר הגיע לכותרות והדעות הולכות לשני הכיוונים. “RIP Rob” כתב אחד הטוקבקיסטים. אנשים אחרים לעומת זאת דווקא הביעו עניין רב, ואף ביקשו את הנוסחה של השיקוי השנוי במחלוקת. ברוח שיתופית המאפיינת מתכנתי “קוד פתוח” כמותו, הוא החליט לפרסם את המתכון המלא לכל המעוניין בדבר.
אחד מהרגלי התרבות שיצאו מעמק הסיליקון אל שאר העולם בשנים האחרונות נקרא “לייף-האקינג”. מדובר בעצם בשיטה להמצאת טריקים שונים ומשונים על מנת לפשט ולייעל את כלל הפעילויות היום יומיות. “מזון העתיד” של ריינהרט התקבל כתכסיס לא רע בקרב קהילת ה”לייף-האקינג”. דוגלי הקהילה מכל עבר החלו להתנסות בו בעצמם, ואף התחילו להכין גרסאות “סוילנט” משלהם. גלי מהומות החלו בפורומים באשר מה היא הכמות הנכונה לצריכה של כימיקלים כמו קלציום-מגנזיום וכו’. לאחר שלושה חודשים, ריינהרט אמר כי הגיע לתובנה. “זה נתן לי יותר ערך לחיים מאשר כל אפליקציה.” הוא ושותפיו שמו בצד את חזונם לפיתוח תוכנה, וזינקו על תעשיית האוכל הסינטטי.
כדי לאסוף מימון ליוזמה החדשה, ריינהרט והשותפים שלו פנו אל האינטרנט: הם הקימו קמפיין למימון-המוני בו יכלו אנשים לקבל אספקה שבועית של “סוילנט” תמורת 60$. הם הגדירו מטרה לגיוס של 100,000$, וקיוו שאולי יצליחו להשיג את הכסף תוך חודש. מהרגע שדף הגיוס נפתח לתרומות, ריינהרט מספר, “השגנו את הכסף תוך שעתיים”.
תמונה: Dennis van Zuijlekom, Flickr
סוילנט הוכתר על ידי העיתונות כ-“סופו של האוכל”, דבר הנותן למוצר פנים עגומות. היא מעלה תמונה של עולם המנושל מטעמם של מאכלים עשירי טעם כמו פיצה או המבורגר – מטבחים עמוסים באבקה במקום חלב, גבינה או לחם מחיטה מלאה. ריינהרט, לעמות זאת, טוען שלא לזה התכוון המשורר. “רוב הארוחות שאנו אוכלים לא נחקקות לנו בזיכרון בתור חוויה מיוחדת”, הוא טוען. כפי שהוא רואה את העתיד, “אנחנו נתחיל לראות הפרדה בין הארוחות למטרת תפקוד פיזי ונפשי, לבין ארוחות לטובת חוויה מיוחדת ובילוי חברתי.” “סוילנט” לא בא לקחת לנו את הכיף שבארוחה המשפחתית, אלא את צרות הג’אנק פוד.
המאמר תורגם מהמגזין “The New Yorker” | תמונות שער: Henry Hargreaves, Michael Stern